<h1>שו"ת הרשב"א ח"ז סימן ק"ה</h1>
<h2>דף סח:</h2>
ועוד כתב, שאף על פי שבגיד הנשה וכיוצא בו הלכו בפליטתו בששים [חולין צ"ו ע"ב], אפילו הכי (לא הלכו) ביתוש וזבוב וכיוצא בהן דמאיס אינו אוסר בטעמו, שהרי הוא נותן טעם לפגם וכל נותן טעם לפגם אינו אוסר תערבתו אלא בטל ברוב. והראיה מההיא [ע"ז ס"ח ע"ב] עכברא דנפל לחביתא דשכרא ואסריה רב ואמר רבא נותן טעם לפגם מותר וטעמא דרב לא ידענא אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור או קסבר עכברא בשכרא אשבוחי משבח. ומה ששנינו [תרומות פ"ח מ"ב] היה אוכל את התרומה וטעם טעם פשפש זורקה, התם משום דחיישינן שמא עומד בפיו ואי אפשר לברור בתוך פיו, והלכך זורקה.
